גדי ששון התנדב וליווה עם פניה שטאובר ז"ל כ-9 שנים. כשנפטרה גדי כתבה את המילים הבאות: 



לכל איש יש שם
סיפור חייה של מי שהיתה ילדה ברומניה בימי מלחמת העולם השניה, רצוף טרגדיות קשות מנשוא, ואלו המשיכו להכות בה גם כשהגיעה לארץ ישראל, גם אחרי המלחמות הגדולות וגם ברגעים שכביכול דבר לא מתרחש בהם - ובעצם קורה בהם הכל. 
הכרתי אותה במסגרת התנדבות בארגון "לתת" לפני כ-9 שנים, בביקורים בבית האבות האפל והמוזנח בו שהתה בשנותיה האחרונות. אתה אוסף חבילת מזון מנקודת האיסוף ומתבקש למסור אותה אל הניצול שאליו שודכת. פאני מעולם לא בקשה באמת חבילת מזון בקרטון וסירבה לראות במתנדב שליח שקופץ לחמש דקות ומסתלק. היא בקשה חבר או משפחה. שמישהו ישב איתה לקפה. שיגידו לה מילה טובה על סידור השיער. שיזדהו איתה בכל עוולה קטנה כגדולה, רצוי כשהטלוויזיה ברקע, כדי שהיא תוכל לקבל הדהוד לדעותיה המושחזות והמוחלטות על הפוליטיקאים שמתחלפים על המסך. היא ביקשה שמישהו יטעם את הבלינצ'ס או המרק שהצליחה להכין, ובהמשך - כשרגליה וגבה הכואבים כבר לא יכלו לה ולא יכלה לבשל דבר בעצמה - שפשוט תטעם את הגלידה שהמטפלת הצמודה שלה קנתה ו"מחכה לך במקרר שתגיע כבר". 
סירוב לטעום היה עלבון. שאלות על שנות ה-30' וה-40' היו אזור סכנה שהתקרבות אליו היתה עלולה לייצר סערת חלקי אישיות בחדר ומהר מאוד הבנתי - הולכים לשם רק כשהיא מבקשת. היא העדיפה למצוא את אסונה בהווה למרות שידעה היטב על אלו שבעברה הרחוק: מי היה השכן שזרק את שכניו היהודים לתוך חבית סיד רותח, היכן היא היתה כשהבית הופצץ וההורים נעלמו, ומי היתה הילדה שהחליטה שהיא תחיה את זה, גם כשביתה הזמני היה אסם קפוא והמזון שהציע היה שאריות תבן של בהמות.
החוויה של ללוות אדם מסוגה היתה נגיעה מתמשכת ומפותלת בבדידות ובייאוש, לצד נגיעה בכוח חיים מופלא שהיה עולה ומנצנץ בזיק עיניה. כוח שביקש שוב ושוב להרים את קורבנו מעל לנהרות של עצב ושביקש מהסובבים אותו רגעים של הכרה, של ערך, של צדק ושל חמלה.

פאני, תודה לך על שיעורי חיים,
רציתי בעצם לומר לך שהיו רגעים בהם לא היית לבדך בעולם.