"הוא בשבילי מעין ידיים ימניות. אני יכול להישען עליו בכל דבר שאני צריך. אין דבר שעוזר לי כמו לדבר. דוד הוא הפיתרון לבדידות"- מספר ברקוביץ'. שלמה, הנוהג להתקשר בימי ההולדת של חברים לתחנת קול המוסיקה ולהקדיש להם יצירות קלאסיות, לא פוסח מאז המפגש עם דוד על חברו החדש, ומזה שנתיים הוא מקדיש למי שבוודאי נחשב לצעיר שבהם – קטע שהוא אוהב במיוחד. זו תודתו למי שבא לפגוש בו, להנעים את זמנו בעשייה משותפת של כתיבת מכתבים, סיפורים מההיסטוריה האישית והאזנה למוסיקה. הוא לא צריך יותר מכך. מי שלא קנה לעצמו בגד חדש מזה שנים, ומסתפק בבית נקי ללא מכשירים מנקרי עיניים, מתאר את התחושה האישית שלו למשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו": "כל חודש אני מקבל חבילה מאוד נעימה מ'לתת'. הנציגה משוחחת איתי כמעט שעה והיא אוהבת שלמוע דברים שאני מספר".    
דוד מצידו מעריץ את שלמה ומסכם: "הכרתי בן אדם שהוא פנומן. שלמה הוא הרבה מעבר להתנדבות". המסר שלו כואב, ביקורתי אך גם מפיח תקווה ומניע לפעולה: "צריך להפסיק לדבר וכן לקום ולעשות מעשה! ניצולי השואה, עם כל הכאב, חיים על זמן שאול. זו איזו נקודה שאנשים נוטים לדלג עליה. בחרתי לבוא דווקא לפה. לפני שזה יהיה מאוחר, חייבים להיות איתם, לתת אוזן קשבת". 

 קרדיט: ישראל דושי